רקע היסטורי על הפרשה

זמן קצר לאחר עליית יהדות תימן במבצע "על כנפי נשרים" ב-1949-50, ויישובם במעברת ראש העין ומעברות אחרות, החלו דיווחים על העלמות תינוקות של העולים. ילדים נלקחו לאשפוז, גם כאשר לא היה ברור שהייתה סיבה מוצדקת לכך. לאחר כמה ימים נמסר להורים שילדם נפטר, אך תעודות פטירה לא הונפקו, ומעולם לא הראו להם היכן נקברו. העולים חשו שמשהו לא כשורה, אך לא הייתה להם כל יכולת לעשות משהו. הם היו עולים חדשים בארץ זרה, תלויים לחלוטין בממסד.

במשך השנים המדינה הקימה כמה ועדות שלכאורה חקרו את הטענות. הממצאים היו זהים, הילדים נפטרו, בגלל הבלגן וחוסר הסדר ששררו באותה תקופה, לא נערכו רישומים מדויקים, ולכן אין תיעוד לגבי פטירתם וקבורתם של אותם ילדים. הפרוטוקולים של אותן ועדות היו חסויים, והמדינה הפעילה עליהם חוקי צנזורה כאילו היה מדובר בסוגיית ביטחון לאומי.

לפני מספר חודשים הסכימה המדינה להסיר את החיסיון על המסמכים. מהעדויות העולות מהתיעוד שלא הושמד במשך השנים, עולה בבירור שאכן התקיים סחר בילדים בחסות המדינה. מאות ילדים נחטפו מהוריהם. רובם נמסרו לאימוץ בארץ ובחו"ל, תמורת כסף. אלו שלא אומצו שימשו שפני ניסיונות למערכת הרפואית. הם עברו שורה של ניסויים כפויים, שאת חלקם ניתן להגדיר כמעשי זוועה.  רב החטופים היו ילדים בני העדה התימנית, אם כי גם ילדים מעדות מזרחיות אחרות נחטפו במסגרת הפרשה. רב החטיפות התרחשו בין 1949-54, אך התופעה נמשכה עד סוף שנות השישים, בהיקף מצומצם יחסית.

כעת, כאשר התברר האמת, עולה השאלה מה עושים עם זה. בגל הזמן הרב שעבר, רב האשמים (אנשי קופ"ח כללית, עובדי מדינה והנהלת ויצ"ו) כבר הלכו לעולמם. אלו שעדיין בחיים הינם מעל גיל 90, ולא ניתן להעמיד אותם לדין.

לכן הצדק היחידי שאפשר להשיג זה הנצחת הפרשה, באופן שייתן לקורבנותיה את מידת הכבוד וההכרה שנגזלה מהם במשך כמעט שבעה עשורים.

מטרת פרויקט "כל ילד הוא פרשה" הינה הנצחת מורשתם של קורבנות הפרשה, כדי שהחברה הישראלית לעולם לא תשכח את אשר עוללה המדינה לאזרחיה בשנותיה הראשונות.